<h1>כפתור ופרח לרבינו אשתורי הפרחי פי"ב</h1>
<h2>דף כו:</h2>
ולענין גרמא בנזיקין קיימא לן פרק הכונס צאן (בבא קמא ס' א') כרב אשי שהוא פוטר. ומיהו דוקא גרמא דאתי מעלמא כגון נמייה (בבא בתרא כ"ב ב') או (בבא קמא ס' א') שאין בליבתו כדי ללבותה, אבל גרמא דאתי מדידיה חייב. דהא אמרינן (בבא בתרא כ"ו א'), ולרבינא, מאי שנא מגץ היוצא מתחת הפטיש דחייב, משמע דלגבי תשלומין קאמר. וכן נמי כתב בעל העטור ז"ל. וכן נמי דעת הרב אלפאסי ז"ל, שהרי פרק כיצד הרגל (בבא קמא כ"ו ב'), גבי הא דאמר רבא, זרק כלי מראש גגו והיו תחתיו כרים וכסתות, וקדם וסלקן או בא אחר וסלקן פטור, בעידנא דשדא, מפסיק פסקי גיריה. כתב ז"ל, מסתברא לן דלית הלכתא בהא כרבא, משום דסבירא ליה דלא דיינינן דינא דגרמי, דהא הוא דאמר בפרק הגוזל קמא (בבא קמא צ"ח א') השורף שטרותיו של חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, וקיימא לן דלית הלכתא הכי, דאמרי' (שם), כפייה רפרם לרב אשי ואגביה כשורא לצלמי. אבל גירי פשיטא לן דחייב. וכדאמרינן פרק הבית והעליה (בבא מציעא קי"ז א'), הני בי תרי דהוו דיירי חד עלאי וחד תתאי, וכי מטי עליון מיא מזקי לתחתון, תחתון מתקן. דעל הניזק להרחיק את עצמו ודוקא דאיכא מעזיבה דמתם תיימי מיא והדר אזלי, אבל ליכא מעזיבה, גיריה הוא ועליון מתקן. וכן (כתובות פ"ו א') המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו משלם את הכל. ואפילו מכר שטר של אלף במנה, משלם אלף, דמשום מזיק אנו מחייבין אותו, דבריא הזיקיה. והיינו דאמרי' פרק הכותב (שם) דלמאן דדאין דינא דגרמי משלם כשורא לצלמי, וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף ס.</h2>
ולענין גרמא בנזיקין קיימא לן פרק הכונס צאן (בבא קמא ס' א') כרב אשי שהוא פוטר. ומיהו דוקא גרמא דאתי מעלמא כגון נמייה (בבא בתרא כ"ב ב') או (בבא קמא ס' א') שאין בליבתו כדי ללבותה, אבל גרמא דאתי מדידיה חייב. דהא אמרינן (בבא בתרא כ"ו א'), ולרבינא, מאי שנא מגץ היוצא מתחת הפטיש דחייב, משמע דלגבי תשלומין קאמר. וכן נמי כתב בעל העטור ז"ל. וכן נמי דעת הרב אלפאסי ז"ל, שהרי פרק כיצד הרגל (בבא קמא כ"ו ב'), גבי הא דאמר רבא, זרק כלי מראש גגו והיו תחתיו כרים וכסתות, וקדם וסלקן או בא אחר וסלקן פטור, בעידנא דשדא, מפסיק פסקי גיריה. כתב ז"ל, מסתברא לן דלית הלכתא בהא כרבא, משום דסבירא ליה דלא דיינינן דינא דגרמי, דהא הוא דאמר בפרק הגוזל קמא (בבא קמא צ"ח א') השורף שטרותיו של חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, וקיימא לן דלית הלכתא הכי, דאמרי' (שם), כפייה רפרם לרב אשי ואגביה כשורא לצלמי. אבל גירי פשיטא לן דחייב. וכדאמרינן פרק הבית והעליה (בבא מציעא קי"ז א'), הני בי תרי דהוו דיירי חד עלאי וחד תתאי, וכי מטי עליון מיא מזקי לתחתון, תחתון מתקן. דעל הניזק להרחיק את עצמו ודוקא דאיכא מעזיבה דמתם תיימי מיא והדר אזלי, אבל ליכא מעזיבה, גיריה הוא ועליון מתקן. וכן (כתובות פ"ו א') המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו משלם את הכל. ואפילו מכר שטר של אלף במנה, משלם אלף, דמשום מזיק אנו מחייבין אותו, דבריא הזיקיה. והיינו דאמרי' פרק הכותב (שם) דלמאן דדאין דינא דגרמי משלם כשורא לצלמי, וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף פד.</h2>
פרק החובל, נזקי שור בשור ונזקי שור באדם נמי, אלהים בעינן וליכא, התם שליחותיהו קא עבדינן, מידי דהוה אהודאות והלואות. הרי שארץ ישראל עושה רושם, וכמה כיוצא בזה. וסוריא אינן מומחין, וכדאיתא פרק זה בורר (סנהדרין כ"ב א'), בערכאות שבסוריא שנו, וכבר הבאנו אותו בזה הפרק לקמן. ופי' ערכאות מקום עריכת הדין. הרי, שאפילו בני בבל הם כפופים לבני ארץ ישראל, ואף על גב דאמרינן סוף מסכת כתובות (קי"א א'), ארץ ישראל עיסה לבבל, כלומר, ספק הוא, שמעורב בהן סובין ומורסן וקמח, ועזרא לא עלה מבבל עד שעשאה כסולת נקיה (קידושין ס"ט ב'). ואם תראה שבני ארץ ישראל היו צריכים לבני בבל, הוא משום דהתם שבט. וכדאמרינן מסכת סנהדרין פרק קמא (ה' א'), אמר רב, האי מאן דבעי למידן דינא וכי טעי לפטר ולא לישלם, לינקוט רשותא מבי ריש גלותא, וכן אמר שמואל. וה"מ מהכא להכא, ומהתם להתם, ומהכא להתם, אבל מהתם להכא לא מהניא רשותא, דהכא שבט והתם מחוקק. דתניא לא יסור שבט מיהודה (בראשית מ"ט י'), אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט. ומחוקק מבין רגליו, אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים. ואמרינן מסכת הוריות פרק בתרא (י"א א'), איזהו נשיא, זה המלך. ת"ר נשיא זה המלך, יכול נשיא שבט כנחשון בן עמינדב, תלמוד לומר, מכל מצות יי' אלהיו (ויקרא ד' כ"ב), ולהלן הוא אומר, למען ילמד ליראה את יי' אלהיו (דברים י"ז י"ט), מה להלן, שאין על גביו אלא יי' אלהיו, אף כאן נשיא שאין על גביו אלא יי' אלהיו. בעא מיניה רבי מרב, כגון אני מהו "בשעיר". אמר ליה, הרי צרתך בבבל. איתיביה, מלכי ישראל ומלכי בית דוד, אלו מביאין לעצמן, ואלו מביאין לעצמן. אמר ליה, התם לא כייפי להדדי, הכא אנן כייפינן להו. "ושעיר" הוא ארץ ישראל, וכההיא דמסכת תמיד (כ"ז ב'), זכרנוה פרק עשירי. ירושלמי פרק יש נוחלין (ה"א), רבי מולך בשם רבי יהושע בן לוי, הלכה כרבי זכריה בן הקצב. רבי ינאי קפודקיא הוה ליה עובדא, והוון (דינין) [דייניה] רבי הונא ורבי יהודא בן פזי ורבי אחא. אמר לון רבי אחא, אחינו שבחוץ לארץ הדיוטות הן, והן טועין את ההלכה. ועוד, דאינון סמכין על הדא דרבי מולך על רבי זכריה, שאמר, אחד הבן ואחד הבת שניהם שוין במטה האם. ולית כן היא. תוספתא מסכת בבא קמא פרק ז' (ה"ב), מפני מה גלו ישראל לבבל יותר מכל הארצות כולן, מפני שבית אברהם אביהם משם. משלו משל, למה הדבר דומה, לאשה שקלקלה על בעלה, להיכן משלחה, לבית אביה.
<h2>דף צח.</h2>
ולענין גרמא בנזיקין קיימא לן פרק הכונס צאן (בבא קמא ס' א') כרב אשי שהוא פוטר. ומיהו דוקא גרמא דאתי מעלמא כגון נמייה (בבא בתרא כ"ב ב') או (בבא קמא ס' א') שאין בליבתו כדי ללבותה, אבל גרמא דאתי מדידיה חייב. דהא אמרינן (בבא בתרא כ"ו א'), ולרבינא, מאי שנא מגץ היוצא מתחת הפטיש דחייב, משמע דלגבי תשלומין קאמר. וכן נמי כתב בעל העטור ז"ל. וכן נמי דעת הרב אלפאסי ז"ל, שהרי פרק כיצד הרגל (בבא קמא כ"ו ב'), גבי הא דאמר רבא, זרק כלי מראש גגו והיו תחתיו כרים וכסתות, וקדם וסלקן או בא אחר וסלקן פטור, בעידנא דשדא, מפסיק פסקי גיריה. כתב ז"ל, מסתברא לן דלית הלכתא בהא כרבא, משום דסבירא ליה דלא דיינינן דינא דגרמי, דהא הוא דאמר בפרק הגוזל קמא (בבא קמא צ"ח א') השורף שטרותיו של חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, וקיימא לן דלית הלכתא הכי, דאמרי' (שם), כפייה רפרם לרב אשי ואגביה כשורא לצלמי. אבל גירי פשיטא לן דחייב. וכדאמרינן פרק הבית והעליה (בבא מציעא קי"ז א'), הני בי תרי דהוו דיירי חד עלאי וחד תתאי, וכי מטי עליון מיא מזקי לתחתון, תחתון מתקן. דעל הניזק להרחיק את עצמו ודוקא דאיכא מעזיבה דמתם תיימי מיא והדר אזלי, אבל ליכא מעזיבה, גיריה הוא ועליון מתקן. וכן (כתובות פ"ו א') המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו משלם את הכל. ואפילו מכר שטר של אלף במנה, משלם אלף, דמשום מזיק אנו מחייבין אותו, דבריא הזיקיה. והיינו דאמרי' פרק הכותב (שם) דלמאן דדאין דינא דגרמי משלם כשורא לצלמי, וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף קיג.</h2>
דיני ממונות דנין אותם ביום וגומרים בלילה (סנהדרין ל"ד ב') שנאמר (שמות י"ח) ושפטו את העם בכל עת. מזה הפסוק הביא הירושלמי פרק דיני ממונות (סנהדרין פ"ד ה"ו) ראיה שדנין אפילו בערב שבת מן התורה אלא שהוא אסור מדרבנן, והרי"ף ז"ל הביאו. וכן יש עוד בירושלמי מסכת כתובות פרק קמא (הלכה א') שאסור לדין דיני ממונות בערב שבת להלכה, הא לדברי תורה דנין. ולענין קביעות זמן לנידונין אמרינן מסכת בבא קמא פרק בתרא (קי"ג א'), דלא קבעינן זמן לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי, אבל מניסן לבתר ניסן ומתשרי לבתר תשרי יהבינן. מה שאין כן ממעלי שבתא לבתר שבתא, כדאיתא בגמרא, משום דטריד בעבידתא דשבתא.
